פרשת הביכורים מעוררת אותנו לדעת להודות לקב"ה על כל הטוב. להיות עם המידה הבסיסית הזאת שכאשר אדם מקבל טובה הוא אומר תודה. ההורים מחנכים את הילד, שאם מישהו נותן לו סוכריה, עליו להגיד תודה. כשהאדם מודה על מה שהוא מקבל, זו בריאות של הנפש. אנחנו מקבלים כל כך הרבה טובות מריבונו של עולם. כל בוקר אנחנו מודים לקב"ה על כל יום ויום.

יש גם תודה שנתית. תודה גדולה שבה אנחנו מודים באופן כללי על כל מה שקיבלנו במשך השנה. זה הלימוד מפרשת ביכורים.

וידוי המעשרות – לראות את הדברים הטובים שעשינו

הפרשה השנייה היא 'וידוי מעשר'. בזמן שבית המקדש היה קיים, לאחר שלוש שנים שקיימנו את מצוות תרומות ומעשרות מן התורה, וסיימנו מחזור של קיום מצוות המעשרות, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, בשנה הרביעית או השנה השביעית, אומרים וידוי מעשר. עומדים אנחנו לפני הקב"ה ומתוודים לפניו. דברנו כמה פעמים, על פי דברי הרב, שיש כאן וידוי מסוג מיוחד. בדרך כלל וידוי פירושו להודות על החטאים. אדם חטא ומתוודה מעומק הלב, ואומר לקב"ה חטאתי, עוויתי, פשעתי, ומודה ועוזב ירוחם, הקב"ה מוחל למי שמתוודה בכל לבו. והנה כאן האדם מתוודה על עשיית המצוות, 'עשיתי ככל אשר ציויתני'. איזה מין וידוי זה, ללמדך, שאדם צריך לדעת ולהכיר בדברים הטובים שהוא עשה ולעמוד לפני ה', ולהגיד: 'עשיתי ככל אשר ציויתני'.

אם כן, גם כאן נאמר שפרשת וידוי מעשרות מופיעה בסוף השנה, כי צריכים בסיכום השנה להגיד לריבונו של עולם: "הרבה תפילות התפללנו, הרבה שעות לימוד למדנו, הרבה מצוות עשינו בין אדם לחברו, השתדלנו לקיים שבתות ומועדים טובים, והשתדלנו לעשות ככל מצוותיך אשר ציויתנו". יכול להיות שלא עשינו את הכול בשלמות, אבל רצינו לעשות את הכול בשלמות. אין ספק ברצון שלנו. נכון, לא תמיד התגברנו ומלאנו את כל החובות שלנו, אבל רובא דרובא של החובות שלנו עשינו בשמחה ואנחנו מבקשים: 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל'.

כמובן אנחנו מתוודים גם על הדברים הלא טובים, אבל צריך להסתכל ביחס הנכון על המעשים הלא טובים והמעשים הטובים שעשינו, כי הרבה מעשים טובים עשינו. אדם צריך להסתכל בבריאות על התפקיד שלו, במבט המאמין הנכון. האדם המאמין יודע שריבונו של עולם הוא טוב, והוא שמח בכל דבר טוב שאנחנו עושים. ואם לפעמים עושים דברים לא טובים הוא מעלים עין. הוא רוצה לראות את הדברים הטובים. ולפעמים הוא נותן לנו זריקות זירוז כדי שנעשה דברים טובים. כי אנחנו צריכים לפעמים זירוז.

על כל פנים הוא רואה את הדברים הטובים שעשינו ושמח בהם מאוד, ועל הדברים שבהם אנחנו צריכים תיקון, הוא רוצה שנשוב אליו בתשובה, רוצה לקבל אותנו ומחכה לזה.

צריך להאמין ביכולת של התשובה, להיות במצב רוח טוב. אנחנו הולכים לתקן את כל המעשים שלנו. אנחנו לא צריכים להיות בתחושה שזה דבר קשה, ושאי אפשר להצליח, ואי אפשר להיות מאה אחוז, ותמיד יש משהו שהוא לא מושלם. זאת הסתכלות מסולפת. הסתכלות של חוסר אמונה. האדם צריך להאמין בעצמו ולהאמין בריבונו של עולם, להאמין שהוא טוב ושהוא לא דורש מאתנו יותר מהיכולות שלנו, ומה שאנחנו יכולים זה כפי מה שאנחנו מרגישים. ריבונו של עולם לא עומד כל הזמן עם סטופר כביכול ותובע מאתנו דברים ואנחנו נלחצים מכך. זו גישה שהייתה פעם, אך אנחנו לא במקום הזה. אנחנו מאמינים שהקב"ה הוא טוב, ומאד שמח בכל הטובות שאנחנו עושים, ומאוד רוצה שנשוב בתשובה ועוזר לנו לשוב בתשובה, ולדעת שיש לנו סייעתא דשמיא גדולה בכל דבר טוב שאנחנו רוצים לעשות. זה מה שאפשר ללמוד מפרשת וידוי מעשרות.

אשר יקים את התורה הזאת – אחריות לכלל ישראל

נקודה נוספת בפרשה. הקב"ה מודיע לנו שניכנס לארץ ישראל, ומלבד הברית שכרת אתנו בסיני, ובערבות מואב, אנחנו נקראים לכרות ברית נוספת בהר עיבל ובהר גריזים, שמחברת אותנו לריבונו של עולם לכל הדורות. הברית נאמרת באופן כפול (ראה סוטה לב. לז.), "ברוך אשר יקים את התורה הזאת", "ארור אשר לא יקים".

על הפסוק "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" (דברים כז, כו) אומרים חז"ל שלאדם יש תפקיד לא רק לקיים את התורה בעצמו, אלא להקים את התורה בישראל. כל אחד לפי מדרגתו. מי שיש לו השפעה רק על המשפחה שלו, צריך להקים את דברי התורה הזאת במשפחה, מי שיש לו תפקיד והשפעה על ציבור יותר רחב, יש לו אחריות גדולה יותר, וכן הלאה. מי שאין לו השפעה על המשפחה, רק על עצמו, גם זו אחריות גדולה. אדם שמקיים את התורה זו לא פעולה מקומית שלו, האדם צריך לדעת שהוא מקים את דברי התורה בישראל, כי הוא חלק מכלל ישראל.

הרמב"ם בתחילת הלכות תלמוד תורה אומר שמצוות תלמוד תורה היא שאדם חייב ללמד את בניו וגם את תלמידיו. מדברי הרמב"ם שומעים, שהמצווה של תלמוד תורה היא לא מצווה ללמוד ועוד מצווה נוספת ללמד, אלא מצוות תלמוד תורה היא להופיע את התורה בישראל! בך, בתלמידיך, בחבריך ובמשפחה. כשאתה לומד תורה, התורה מופיעה לא רק בך, אלא היא מופיעה בישראל. כל אחד צריך לדעת שהקמת התורה אצלו מתרחבת אל אחרים.

חיזוק בקיום מצוות בסתר

עוד נקודה להתבונן בה. כל 'הארורים' ו'הברוכים' שנאמרים כאן, הם על דברים שבסתר. בחוץ, לאדם לא נעים לעשות עבירה, והוא נמנע ממנה. לדוגמה לפגוע בכוח, באשה, בילדים, בפרהסיה, אין לו את העוז, אבל בבית, אף אחד לא רואה ואין לו מעצורים. גם בני הבית יתביישו לספר את הדבר הזה. לכן התורה מדגישה שבדברים שבסתר צריך האדם לשלוט על עצמו. דברים שבתוך האדם, של חובות הלבבות אף אחד לא רואה מה אדם חושב, אף אחד לא יודע, והמחשבות הן דברים שבסתר שעליהם האדם צריך לשלוט. כאן צריכים עבודה מיוחדת, עבודה של השתדלות, ובאה התורה ומלמדת אותנו, כמה טוב שהאדם שולט, 'ברוך' מי ששולט על הכוחות שלו.

הפסד מצווה כנגד שכרה

כנגד כל ארור יש ברוך – "הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה (אבות ב, א)". הרמב"ם מפרש שאם אתה רוצה לדעת מה השכר של המצווה, תראה מה העונש שמקבלים אם לא מקיימים אותה. למשל על אי הבאת קרבן פסח העונש הוא כרת, זאת אומרת שהשכר על הקרבת קרבן פסח הוא גדול מאוד, כי לפי העונש אתה יכול לדעת את גודל השכר.

זאת אומרת שאדם לא יחשוב שאם הוא התאפק ולא נכשל, הוא לא מקבל על כך שכר. אם הכישלון הוא חמור והוא נמנע מהכישלון הזה, בהתאם לכך הוא מקבל שכר. זה נחשב שהוא עשה כאן מעשה. לא רק במצוות עשה, כשאדם מניח תפילין, מתעטף בטלית, מתפלל, מברך וכדומה, הוא מקיים את התורה. גם כשאדם שומר ונמנע מלעבור על עבירות לא תעשה, מתגבר ולא נכשל, הוא מקיים את התורה. וכמובן לפי החשבון, הפסד מצווה כנגד שכרה, לפי העונש  על העבירה, כך גודל השכר אם לא נכשל בעבירה.

המאירי מפרש באופן אחר, כי פירוש הרמב"ם פחות מתאים ללשון. 'הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה' – לדוגמה כשאתה הולך לקיים את השבת, אתה צריך לזכור שאתה עומד לקבל הון עתק. קיום השבת זו הזדמנות לקבלת שכר עצום, וחבל להתעצל, אם לא תקיים, תפסיד אותו. וכן לצד שני, 'שכר עבירה כנגד הפסדה' – כשאדם עומד לפני עבירה, יעמיד לפניו את העונש שלה. יחיה את הדבר הזה, שיכל לקבל עונש חמור וניצל מכך. ניצל ממלקות או ניצל מעונש קשה מאוד שהיה עלול לקבל אותו ולא קיבל. אדם צריך לחיות את המצוות, ולדעת שכל מצווה היא צמודה לרוממות, ואנחנו לא נדבר על שכר חיצוני, כי השכר העיקרי כמובן הוא שאדם מאושר בעולמו הרוחני ויותר דבק בקב"ה.

כפי שאמרנו בהתחלה, אדם צריך לדעת שהוא טוב, לדון את עצמו לכף זכות שהרי בסך הכול הוא מאד משתדל. על בני התורה אין מה לדבר שההתנהגות שלהם היא רובא דרובא טובה, ברוך ה'. הקב"ה שמח מאד בבני התורה, שהולכים בדרך הנכונה, בדרך השלמה, בדרך האמונה הגדולה. אנחנו כצדיקים רוצים להיות עוד יותר טובים ועוד יותר משוכללים. תמיד אנחנו צריכים לשאוף לעוד. אבל עלינו לדעת שאנחנו נמצאים במקום טוב, ולהיות מלאי אמונה וביטחון במקום שבו אנחנו נמצאים.

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח, מז) אומר בעל ספר העיקרים שפירוש הפסוק הוא לא כפי שאנשים יכולים להבין שכשהיית בשמחה ובטוב לבב לא עבדת את ה' אלוקיך, ולכן באה התוכחה והעונשים, אלא הכוונה ש'עבדת את ה' אלוקיך' אבל לא בשמחה ובטוב לבב, ועל זה באה התוכחה והעונש. כי צריך לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. גם רבנו בחיי והשל"ה אומרים אותו הדבר, שהתוכחה היא שיש לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב.

הגמ' במסכת ערכין (יא.) רוצה ללמוד מקור לשירת הלוויים מהתורה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מהתורה?… רב מתנה אמר מהכא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". איזוהי עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זה שירה.

ששרים שירים יש מצב רוח. רש"י אומר: אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה, וזה המקור למצווה דאורייתא של שירת הלויים שהיא בשמחה ובטוב לבב. שואלת הגמרא: אולי הפסוק מדבר על התורה כי "פקודי ה' ישרים משמחי לב" – עונה הגמרא: כתוב רק 'משמחי לב', ולא כתוב שם 'טוב'. שואל התוספות: אבל כתוב על התורה: 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', הרי שכתוב לגבי התורה גם 'טוב' וגם 'שמחה'. מבאר התוספות שלא כתוב 'וטוב לבב' וכן לא כתוב  שמחה וטוב באותו מקום, אלא כתוב 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב' ובמקום אחר 'טוב לי תורת פיך'. ולכן המילים 'בשמחה ובטוב לבב' מכוונות על שירת הלווים.

כך מבארת הגמרא. אבל הפשט של הפסוק, שכולל גם מה שנאמר שם בגמרא, הוא על כל עבודת ה'. בכל המצוות כולן צריך לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. איך אדם יעבוד את ה' בשמחה, יכפה את עצמו להיות בשמחה – השמחה הרי צריכה להיות נובעת מעומק הלב. כשאדם מקבל דבר חדש הוא שמח. דבר שאדם רגיל אליו הוא כבר לא שמח בו.

נזכרתי שרבי שלמה זלמן אוירבך שאל: למה תקנו ארבע כוסות של יין לליל הסדר, למה לא ארבעה אגוזים או משהו אחר? והוא הסביר נניח שאדם אוהב לאכול אגוזים, אוכל פעם אחת, זה מאוד משמח אותו, פעם שניה כבר פחות, פעם שלישית עוד פחות וכך הלאה. אבל ביין כל כוס גורמת ליותר שמחה. אומרים חז"ל: אין שמחה אלא ביין, כי ככל שהאדם שותה יותר יין הוא שמח יותר, זאת אומרת עניינה של השמחה, היא בהתחדשות.

ההתחדשות בתורה מביאה לשמחה

אם אדם כל פעם פוגש דבר חדש בתורה, זה וודאי משמח אותו. האדם צריך לדעת שבעצם התורה היא למעלה ממנו, היא דבר ה', וכל פעם הוא מקבל דבר חדש. לכן אמרו 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', הכוונה היא שבכל יום כשאתה פועל אותם הדברים אתה מרגיש מפגש חדש עם הקב"ה. המפגש עם הקב"ה, הוא כל פעם אחר, שונה, בכל פעם מתעלים למדרגה יותר גבוהה מהמדרגה הקודמת. בלימוד התורה, כל מפגש הוא במדרגה יותר גדולה של תורה, פוגשים תורה חדשה. צריך להפנים את התחושה הזו, שבעצם כל הזמן אפשר להתקדם אל הקב"ה, וזה צריך למלא אותך שמחה.  

מבאר הרב (מוסר אביך פרק א, ח) את המילים 'בשמחה וטוב לבב', שמצד אחד התורה מאוד גבוהה מאתנו וללמוד דבר גבוה זה משמח, ומצד שני יש חשש שדבר מאוד גבוה הוא לא מתאים לנו, ואם הוא לא מתאים אין 'טוב לבב'. כשאדם מרגיש גבוה, יכול להיות שזה משמח אותו, אבל זה לא מתיישב על ליבו. בתורה יש שני הצדדים גם יחד, מצד אחד, ריבונו של עולם גבוה מעל גבוה, ומצד שני יש לנו נשמה אלוקית שמתאימה לכל זה. הנשמה מלובשת בכל מיני לבושים שכל הזמן אנחנו צריכים להתעלות דרכם, וכך יש כאן שני הדברים גם יחד, 'שמחה' ו'טוב לבב'.

אם מישהו לא עבד את ה' בשמחה ובטוב לבב במשך השנה, צריך לעשות תשובה. אני לא יודע למה אין וידוי על כך, ואולי במילים 'אשמנו' 'בגדנו' 'גזלנו', כלול 'אשמנו', שלמדנו תורה אבל לא בשמחה המספקת, ולא בטוב לבב מרב כל. מרוב כל מסביר האר"י ז"ל שצריכה להיות לנו שמחה והרגשה טובה כאילו קיבלנו את הדבר שהכי משמח אותנו בעולם, ועוד יותר מזה צריך לשמוח בעבודת ה'! זו תביעה מאוד גבוהה ומאוד נישאה, אבל אנחנו לא מוותרים עליה, אנחנו שואפים לעבוד את ה' בשמחה.

עבודת ה' בשמחה תקרין על הציבור הכללי

אם עולם התורה, יהיה עולם שעובד את ה' בשמחה ובטוב לבב, אם נרגיש סיפוק ואושר בקיום המצוות, זה ישפיע על כולם. כל אחד רוצה להיות מאושר ואם רואים את הציבור הדתי, ציבור שומרי המצוות, ציבור מלא תוכן, מלא איכות, מאושר מאוד, שמח מאוד, לא עצבני ולא לחוץ, אלא מלא אנרגיות של שמחה, זה מושך לחיות כך. הרצון שלנו, שכל ישראל יתקרבו לעבודת ה' ויקבלו על עצמם עול מלכות שמים, במידה רבה הדבר תלוי בהתנהגות שלנו. לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב.

להתחזק בימים שלפני ראש השנה

אנחנו נמצאים כשבועיים לפני ראש השנה. אנחנו לומדים במסכת ראש השנה שראש השנה הוא יום הדין, וכולנו רוצים לבוא לפני יום הדין באופן היותר רוחני, כדי שבעזרת ה' יצא דיננו לטובה ולברכה. בשבועיים האלה, כל אחד צריך לעשות חשבון נפש. ראשית כל, לראות באיזה תחומים הוא יכול להתקדם. יש שלשה תחומים שבכל יום אדם צריך לשאוף להתקדם בהם: בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובין אדם לעצמו.

בין אדם למקום – התפילה, לראות איך אני בכל יום מתפלל יותר טוב מאתמול. איך עושים את זה – צריך לקרוא קצת פירושים על התפילה, או לקום קצת לפני התפילה ולהתכונן לתפילה. כל אחד יבחר לו את הדרך שהוא מוצא לנכון.

בין אדם לחברו – לראות איך להתחשב יותר אחד בשני. במסגרת הזאת של הקפסולות וכל המגבלות הללו שאנחנו נמצאים, עוד יותר צריכים התחשבות אחד בשני. יותר התחשבות, יותר תשומת לב, יותר להרגיש אם פלוני צריך מילה טובה.

בין אדם לעצמו – זה לימוד התורה. זה ההתקדמות הפנימית שלו. אמנם בכל מצווה שיש בין אדם לחברו יש גם בין אדם למקום, וגם במצווה שבין אדם לעצמו יש בין אדם למקום ובין אדם לחברו, אבל הדגש בבין אדם לעצמו הוא הפיתוח העצמי. בכל יום אפשר להתקדם באיכות ואפשר להתקדם בכמות. יותר לנצל את הזמן, יותר להשקיע. לגשת אל הלימוד באופן מושך יותר. יותר בשמחה ובטוב לבב.

כל אחד בעצמו יכול למצוא לו את הדרך, לשאוף לבוא לקראת ראש השנה בתהליך של התקדמות. אנחנו גם חודש לפני סוכות 'ושמחת בחגיך' צריך גם לפתח את מידת השמחה.

יהי רצון שבעזרת ה' הימים האלה הבאים עלינו לטובה יהיו ימים של התקדמות לקראת ימי הדין, והקב"ה ידון אותנו ואת כל עם ישראל לכף זכות, ויוציאנו מהמגפה הזאת, מכל המגבלות הללו. ונוכל להיות ביחד שמחים ועובדים את ה' בשלמות.