חג האמונה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד
ראש מוסדות קרית הישיבה בית אל
יסוד האמונה הוא "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
ביציאת מצרים התגלה לנו ד' אלקינו, אלקי העולם הטוב מכל טוב, השלם בכל השלמות, המשגיח על העולם וכל מה שהוא עושה וכל מה שנעשה – הכול לטובה. ביציאת מצרים התגלתה הבחירה שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ואנו בניו בכוריו, בני בכורי ישראל. והוא אוהב אותנו אהבה רבה ואהבת עולם, והאמונה בו ובטובו מביאה אותנו לאהבת ד' גדולה שממלאה את כל הלב. האמונה בד' האמונה שיש לנו על מי להשען, מביאה לאמונה של אדם בעצמו, בכוחותיו שנתן לו ד' ית', והוא מלא בטחון ביכולתו למלא את המוטל עליו. אמונה שלמה זו עושה את האדם שמח ומאושר.
האמונה בד' מתפשטת לאמון בבריותיו, והיא הבסיס לחיי חברה תקינים. היא הבסיס לחיי משפחה בריאים. האמון ההדדי, הנאמנות המלאה זה לזה בין איש לאשתו, היא היסוד לשלימות המשפחה. וזה מתפשט למשפחה הרחבה. משפחה שמלאה באמונה בד' ומתוך כך באמונה בין האחים והקרובים. אין קנאה ואין תחרות. עוזרים זה לזה, שמחים זה עם זה. וכך זה מתפשט למשפחת האומה כולה. הווה אומר האמונה, האמון, האמינות – יסוד הקיום של העולם. בא חבקוק והעמידן על אחת – צדיק באמונתו יחיה.
מורי ורבותי,
עברנו עתה תקופה של מערכת בחירות שבה התבלטה אווירה עכורה של ביקורת והשמצות. זה פוסל את זה וזה פוסל את זה. זה מתכבד בקלונו של זה וזה מתכבד בקלונו של זה. אלה מחטטים בחיים הפרטיים של אלה ומגלים קלונם ברבים. חוסר אמון חריף בין אנשים, בין מפלגות ובתוך המפלגות. ענן אבק עכור מילא את האוויר במשך כמה חודשים. וזה בדיוק ההיפך ממש מחיי אמונה ציבוריים בריאים. אווירה עכורה זו אמנם הגיעה לשיאה במערכת הבחירות, אך במידה רבה היא קיימת בתקשורת כל השנה. התקשורת שמדגישה את החסר. התקשורת שמחפשת מומים. שבאה כביכול במגמה של תיקון. אך היא אינה עוסקת בתיקון אלא בחשיפת החסרונות השחיתויות הקלקולים והעיוותים. התקשורת שמחדדת את המחלוקות ולפעמים יוצרת אותם ולפחות מעצימה אותם. וכך מרבה שנאה וקיטוב. ונוצרת תחושה שהכןל מארזים ועד אזובי הקיר אין בהם מתום – פצע וחבורה. אין נקי, הכול נגוע בקלקולים ושחיתויות. וכתוצאה של אווירה עכורה זו אין אמון במנהיגות הפוליטית. אין אמון גם במנהיגות החינוכית והרוחנית. אין אפשרות לתקן וזה גורם שאדם אומר לעצמו – אם כך – עלי לדאוג לעצמי. אמנם אנשי התקשורת טוענים שזו אשמת הציבור. לא עכברא גנב אלא חורא גנב. ידיעה על חשד לשחיתות של אנשים מפורסמים נקראת על ידי אלפים מה שאין כן ידיעה חיובית על פעילות ברוכה או מעשה טוב.
אווירה זו היא ההיפך מהאמונה, מהאמון ההדדי, מההרמוניה וההתאמה והיחד שהאמונה מביאה.
וזה מתפשט לתחומים קריטיים. חוסר אמון בין מפקדי הצבא מחליש את יכולת הצבא לתפקד. חוסר אמון בין הרמטכ"ל לשר הביטחון יכול להשפיע על החלטות כבדות משקל בבטחון המדינה, השב"כ והמודיעין. אם אין אמון ביניהם והם מסתירים מידע זה מזה הביטחון נפגע. חוסר אמון בין רופאים עלול לפגוע בחולים. חוסר אמון בין פועלים להנהלה פוגע בתפקוד של המפעל וכלם ניזוקין.
חוסר אמון במקבלי החלטות גורם שצריך להקים גופים מפקחים וגם על המפקחים צריך לפקח וצריך רגולטורים ושומרים לשומרים ערבך ערבה צריך.
חוסר אמון בין סוחרים מחייב בטחונות ועו"ד ויועצים והמערכת נעשית מסורבלת. המשטרה חוקרת את עוברי העבירה ויש חוקרים שחוקרים את החוקרים. וגם הפרקליטות חשודה באיפה ואיפה.
כל זה פרי באושים של מיעוט אמונה. מיעוט אמונה בד' ומתוך כך מיעוט אמונה באדם בעצמו וכך הוא אינו נותן אמון באחרים. ולעומת זאת, המאמין – בוטח ושמח, נותן אמון ושמח בחלקו.
התיקון צריך להתחיל מהשורש מהיסוד להחזיר את האמונה בד' אלקינו שהוציאנו מארץ מצרים. להחזיר את הביטחון בטוב ד' ושהכול לטובה ולראות את העולם במבט חיובי, להסתכל על הבריות ולראות בהן את הטוב ולתת אמון. האמונה היא הדבק המחבר בין העולם לאלקיו ובין הבריות זה לזה. האמונה מרוממת את האדם לחיים משמעותיים, חיים שיש בהם אור אלקי, חיים שיש בהם יעוד, חיים אידיאליים. העובד אינו עובד רק לפרנסתו אלא מוצא ענין בעצם העבודה. בכל עבודה אדם נעשה שותף להקב"ה בבריאתו של עולם, בין אם הוא עובד בבנין או בחקלאות או בתעשייה. אם הוא עובד בבנין, בונה את א"י, העבודה עצמה היא מטרה ולא רק המשכורת והוא משתדל לא רק לצאת ידי חובת המעביד אלא לעשות את עבודתו בשלמות וזה ממלא אותו שמחה שעוסק בבנין הארץ. ואם הוא חקלאי עוסק בנטיעה הולך בדרכי ד'. וגם אם הוא סוחר מתווך הרי הוא מסייע למוכר ולקונה. המוכר מחפש קונה לבית והמתווך עוזר לו למצוא את הקונה, והקונה נעזר ע"י המתווך למצוא את הבית שהוא רוצה לקנות. אפשר להנות ולשמוח מעצם הסיוע ולא רק מהתמורה הכספית שהמתווך מקבל. ואזי אין המתווך מנסה לסחוט את הצדדים ולהרוויח כמה שיותר אלא מבקש את התמורה הסבירה. כשיש אמון בין פועל למעביד, העובד עושה מלאכתו באמונה, המעביד שמח שעל ידו מתפרנסים העובדים. הוא נותן בהם אמון והם נותנים בו אמון, המפעל מצליח והכל נבנים. המעביד אינו חושב רק על הרווחים שיהיו אלא על הזכות לשרת את הציבור ולהמציא לציבור את צרכיו. אם זה מפעל מזון או רהיטים או כל דבר שהציבור נזקק להם. וכאשר אין עיני בעל המפעל רק בכסף הוא משתדל ליצר את המוצר בצורה הטובה ביותר לטובת הציבור והוא מלא סיפוק מהשרות שהוא נותן, לא פחות מהרווח הכספי שהוא מרוויח, והוא מסתפק ברווח קטן ושמח לתת לעובדים כמה שאפשר יותר. וכולם מאושרים וזה העושר האמיתי.
באוירה של אמון, של אהבת הבריות, של אחדות, יצומצמו פערים במשכורות בין הבכירים לשאר העובדים. עובדי הנמל שהממוצע של משכורתם סובב סביב חצי מליון ₪ לא ישתמשו בכוחם בלי להתחשב בתוצאות שמייקרות את היבוא. והן עובדי חברת חשמל ימצאו סיפוק בעצם היותם משרתים את הציבור באספקת חשמל אור וחום לציבור ולא ינצלו את כוחם לקבל משכורות מעל ומעבר למה שסביר לקבל. לא בחוקים ובתקנות בלבד ניתן לשנות את המצב לטובה אלא בחינוך עמוק לאמונה שמאחדת ומחברת את הציבור להיות אחד.
האמונה היא מדת המלכות השולטת בכול. היא מאחדת את הכלל להיות אחד, היא מתאמת בין חלקי הצבור, היא מחברת את העולם לאלוקיו, היא הכתר. כתר-מלכות.
התיקון נדרש ראשית כל מאתנו מאנשי התורה. לעלות עוד במעלות הקודש במעלות האמונה להיות לדוגמא של חיי אמון ואמונה של אושר ושמחה. להתחדש בכל דור בעומק של אמונה, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
יצאנו ממצרים לחרות עולם. עבדי הם ולא עבדים לעבדים. עבדות ד' היא החרות הגמורה, כי ההכרה שהכול ממנו ית', הכרה שאנו ברואיו, שיש בנו ניצוץ אלקי שהוא השורש של עצמותנו ואם נחשוף את הניצוץ האלקי שבתוכנו, רצוננו יהיה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. ונמצא שאם נבטל את רצוננו לרצונו זה בעצם גילוי רצוננו הפנימי, אז אנו מגיעים לרצון האמיתי המקורי שלנו לחופש המלא המוחלט שלנו, שאנו עושים את מה שאנו באמת רוצים. והרצון האלקי הוא הטוב המוחלט, טוב לכל, טוב שלם. והרוצה את רצון ד' – רוצה טוב, טובת הכול, בלי גבול. רצון שאין חרטה ממנו הרצון הטוב האמיתי הקבוע.
מדרגות באמונה
יש מאמינים ויש מאמינים. יש מאמינים קטני אמונה דתיים לייט. הם מתפללים אבל לא כל התפילות ביום. מברכים ברכות הנהנין אבל לא תמיד. שומרים שבת בגמישות. האמונה תופסת מקום חשוב בלבם אבל לא ממלאה את נפשם והם ניזונים גם מהתרבות הכללית. פוסחים על שתי הסעיפים. גם וגם. ובזה יש כמה וכמה דרגות. יש לייטים קצת ויש לייטים שבלייטים.
ויש מאמינים שהאמונה ממלאה את כל ליבם. הם מקפידים על קלה כבחמורה. מתאמצים מאד לעבוד את ד'. הם נאבקים נגד החולשות וזה דורש מהם הרבה כוחות. הם גודרים את עצמם בגדרים רבים כדי להיות בטוחים שלא יפגעו מהשפעות זרות. הם מתרחקים לא רק מעוזבי תורה אלא גם משומרי תורה שאינם מקפידים כמותם. הם אינם אוכלים אלא מהכשרים של בד"צ שלהם. על בד"צים אחרים אינם סומכים. הם מתרחקים מחברת אנשים שלדעתם ההשקפה שלהם לא מספיק חדה אלא קצת פשרנית, ואף אמנם שאינה שלילית אבל היא כבר קרובה לגבול ועלולה להיות קרש קפיצה למעבר לגבול. הם מתרחקים מאלה שאינם פוסלים את העומדים בגבול כי אם אינם פוסלים סימן שהם מסכימים, ומאלה, לדעתם, צריך להתרחק. וכדי לחזק את עמדתם ולהתרחק מכל השפעה שלילית הם מגנים את אלו שאינם כמוהם. ולשם שמים הם טופלים עליהם דעות רעות ומעשים רעים שאמנם הם לא ראו בעיניהם אך הם מניחים שכנראה דעותיהם רעות ומעשיהם מקולקלים, וכך ע"י הביזוי וההשחרה הם יצילו אנשים שלא יושפעו מהם. ויש גם באנשי אמונה אלו דרגות שונות. במבט כזה של אמונה העולם נראה קשה, רובו ככולו רע, החושך מכסה את הארץ ורק קומץ קטן שאליו הם שייכים הוא נמצא באור.
הם סבורים שכיון שרבש"ע נתן לעולם בחירה חופשית – הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים, העולם בחר בדרך רעה. וגם בישראל יש מעטים שבחרו בטוב ואפילו בין שומרי התורה הרוב טועים, מתפשרים, אינם שלמים, ורק הקהילה שלהם היא היחידה שבזכותה העולם קיים.
ויש מאמינים גדולים, מאמינים שרבש"ע מנהל את עולמו ואין דבר שאינו מושגח על ידו. וכל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה. ואם אמנם הקב"ה נתן לאדם בחירה חופשית גם זה חלק מההשגחה האלקית ואדם בבחירתו לא יוכל להפר את עצת ד' העליונה, את התהליך האלקי של תיקון העולם וכל הזמן העולם מתקדם ומתקרב לשלמותו. מאז בריאת העולם, העולם נמצא בתהליך מתמיד של התקדמות לקראת ימות המשיח. אמונתן כל כך איתנה שאינם צריכים לבסס אותה ע"י פסילת אחרים. הם יכולים לראות מעלות גם אצל רחוקים שאינם שומרים את כל התורה. וזה לא מחליש אותם. אלא אדרבא מתוך גודל האמונה הם רואים את האורות שבתוך החשיכה שאור ד' מתפשט ומאיר בכול. הם מצטערים על הקלקולים על החטאים על חלול ד' של המורדים עוזבי התורה, אבל יחד עם זה הם רואים שגם הרחוקים ביותר אינם מנותקים לגמרי. יש בהם נצנוצי אור, יש בהם גם מעשים טובים וכל מעשה טוב יש בו קידוש ד'. אנשי אמונה גדולים אלו אינם צריכים לגדור את עצמם בחומות בצורות כדי להישמר מהשפעות זרות. אדרבא, הם שואפים להתחבר אל הכלל כדי להאיר, כדי להשפיע מתוך ביטחון ביכולתם להשפיע ולקרב. ומי הוא שיכול להחליש את אמונתם הגדולה.
המאמינים הבינוניים החרדים ויראים אינם יכולים להבין את עומק אמונתם של המאמינים הגדולים. הם חושבים שמי שאינו עושה מחיצות וגדרים וחומות הוא נותן הכשר לחוטאים ולכל השלילה והרע של הרעים. לעומתם המאמינים הגדולים מבינים שאלו שלא הגיעו לעומק אמונה ולביטחון הינם מוכרחים לגדור את עצמם ולבזות ולהתרחק מכל השפעה עקב חולשת אמונתם.
ויש מאמינים עוד יותר גדולים אלו צדיקים עליונים. שאור ד' מאיר עליהם בעוצמות גדולות יותר מכדי יכולת הקיבול של העולם. הם קרובים לאור הגדול. והם במקום הגבוה שלהם מבינים שהעולם אינו יכול לעמוד בפני אור גדול כזה. צריך למעט את האור שהעולם יוכל לסבול אותו וזה התפקיד של הרשעה בעולם להחשיך מעט את אור הטוב, אור ד' הגדול, לאפשר לעולם להיות מואר באור שיכול לעמוד בו. הם מסתכלים על הרשעה במבט אחר לגמרי. זה כמו השמרים בתחתית היין שהם פסולת אך בלעדיהם היין יתקלקל.
במדרגה גבוהה זו היה מרן הרב.
לסיכום – מדרגות באמונה.
יש מאמינים קטני אמונה מסתפקים באור קטן ונוח להם בזה. ויש מאמינים השואפים לאמונה שלמה אך עדין אמונתם קטנה ואינה חזקה. הם רואים שאור ד' מצומצם בגלל החוטאים ויראים מהחושך הרב.
ויש מאמינים גדולים שאור ד' מאיר עליהם בחזקה. הם אינם יראים מהרשעה אך מצטערים עליה כי היא ממעטת את האור – והם לוחמים בה ומנצחים.
ויש מאמינים כמרן הרב. שמבינים שהרשעה היא כשמרים המשמרים את היין.
הכנה מעשית לליל הסדר - שנת התשפ"א
הרב רואי מרגלית
ראש כולל הלכה בישיבת בית אל
מצוות סיפור יציאת מצרים
הרב יאיר וסרטיל
ר"מ בישיבת בית אל