במסכת שבת לא' אומרת הגמ' אומר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה…. ומאי דבריו סותרין זא"ז, כתוב ושבחתי את השמחה וכתוב ולשמחה מה זו עושה. פעם משבח קהלת את השמחה ופעם מבטל ואומר שאין לה מקום בכלל. והסתירה הזו היא מהותית היא ביסוד ההסתכלות על החיים, האם להביט בעין יפה ולראות את העולם במבט חיובי, לראות את האור להיות שמח. או להביט על העולם במבט בקורתי שאדם נברא בעולם מלא קשיים ובעיות, ועליו ללחום כל חייו עם הקשיים ולהימצא במתח מתמיד שלא ליפול ולא להיכשל.
שאלה זו היא יסודית מאוד. ובזה אנו מוצאים סתירה בדברי קהלת. ולכן בקשו לגנוז ספר קהלת. ולבסוף מתרצת הגמרא, אין סתירה, קהלת משבח את השמחה של מצווה בלבד. ושמחה שאינה של מצווה מבטל קהלת ואומר "ולשמחה מה זו עושה". ממשיכה הגמ' ואומרת "ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק, קלות ראש, דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצווה שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן". ומפרש רש"י: קחו לי מנגן מצווה היא להשרות עליו שכינה, כלומר אדם משמח עצמו כדי להשרות שכינה, זו שמחה של מצווה. שמחה לשם המצווה.

לאמור, שמחה שאינה של מצווה, שמחה שבאה מהנאות חולפות, מבילויים מרגשים, אין לה קיום, היא מתפוגגת מהר וגורמת לאכזבות ולתסכולים, אין בהם הצלחה אמתית והתקדמות משמחת באמת. ועל שמחה כזו אמר קהלת "ולשמחה מה זו עושה". שמחה של מצווה, שמחה במעשים טובים זו שמחה עמוקה, היא לא חולפת, היא מרוממת ועושה את האדם יותר טוב, יותר שלם, זו שמחה אמתית ועליה אמר קהלת "ומשבח אני את השמחה".
הרב בעין אי"ה מוסיף עוד ואומר גישות שונות איך להתייחס לטבע האדם, לנטיות הטבעיות שלו שבדרך כלל נוטות לצד החומרי, לחיפוש אושר שטחי והנאות חולפות. יש אוסרים מלחמה על הנטיות הטבעיות, רוצים לדכא אותם ולבטל אותם ולא לתת להם מקום. ויש גם גישה הפוכה, מאחר שאלו הנטיות הטבעיות ואי אפשר לשנות אותם, צריך לחיות אתם ולתת להם את מבוקשם. שתי הדרכים הללו שגויות, אין לדכא את הנטיות ואין להיכנע להם. אלא צריך לרומם אותם ולכוון אותם לתכלית עמוקה אמתית. בטבע האדם הוא שמח, אדם בריא בנפשו יש בטבעו שמחה. אך כל עוד הוא לא מכוון אותה, היא רדודה ושטחית. וניתן לרומם את הנטייה הזו ולכוון אותה ולהיות בשמחה עמוקה, שמחה אמתית. שמחה במעשים שמרוממים את האדם ונותנים עומק לחייו, עושים אותו אחר, שלם, והשמחה בזה היא משובחת. שמחה של מצווה.

המהר"ל בגבורות פ"ז קושר את השמחה בגודל האמונה. המאמין בד' באמונה גדולה, שמח. אמרו חכמים: העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן. שכתוב: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים", אל תקרא "אמונים" אלא "אמנים", אמירת אמן מבטאה אמונה ומי שאומר אמן בכל הכוונה הוא מאמין מאוד, וראוי הוא להיכנס למעלת גן עדן ושם השמחה והביטחון והוא רחוק מכל התפעלות ועצב. האמונה נותנת חוזק ויציבות, המאמין נשען ובוטח בה' והוא נטע נאמן. והמהר"ל מביא "הנה אדון הנביאים השלם…… בא אליו מכשול זה שנאמר: יען אשר לא האמנתם בי" זה נאמר למשה כאשר אמר: "שמעו נא המורים" דרך כעס והכה על הסלע דרך כעס. ואם היה מתגבר באמונה היה מתחדש לו שמחה לא לעשות בדרך כעס. והמהר"ל חוזר כמה פעמים "אם היה חזק באמונתו בהקב"ה היה עושה בשמחה ולא מתפעל לכעוס." כי האמונה מביאה לידי שירה ושמחה. אלו דברי המהר"ל. אמונה עמוקה וחזקה מכניסה את האדם לעולם פנימי, לביטחון ושמחה, הוא נמצא בבחינה של גן עדן ושום דבר לא מוציא אותו מהכלים ואינו בא לידי כעס.
אם כן עד כאן למדנו מרבים בשמחה ע"י שמחה של מצווה ושורש להכול ע"י העמקת האמונה.

במסילת ישרים במידת החסידות אומר הרמח"ל: "החסידות היא עבודת ד' בשלמות המעשים ובשלמות הכוונה, ביראה ובאהבה. לאהבת ד' שלושה ענפים. דבקות שמחה וקנאות. לאמר, שאהבת ד' היא השורש למדת השמחה. האהבה והיראה הן גילויי האמונה, המאמין בד' בכל לבו ירא ממנו ואוהב אותו. וכיצד יגביר אדם את אהבתו לד', ע"י התבוננות שמקור האהבה לד' היא אהבת ד' אותנו, אהבה רבה ואהבת עולם אהבתנו. התבוננות בגדולה האלוקית בד' אלקים, בורא שמים וארץ, בורא הכול, בחר בנו מכל העמים וקרב אותנו אליו ומשרה שכינתו עלינו בכל פעם שאנו עושים את רצונו. התבוננות זו ממלאה את הלב באהבה גדולה לד'. והאהבה מביאה לידי שמחה גדולה בקיום המצוות והשמחה בקיום המצווה גורמת להשראת שכינה והשראת השכינה מחזקת את השמחה.
ההכרה שהקב"ה אוהב את ישראל וכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה, הקב"ה ממציא לאדם את כל מחסרו, את כל צרכיו ומה שהקב"ה מונע ממנו גם זה לטובה. הכרה זו מסלקת כל צער וגורמת לשמחה כי כאשר יש לאדם כל מה שהוא צריך הוא שמח וטוב לו. והוא עובד את ה' בשמחה.
מתוך אמונה גדולה ואהבת ד' בכל לב, בא אדם לקיים את המצוות בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. כפי שמצווה התורה. כלומר לקיים את המצוות בשמחה כל כך גדולה שהיא יותר גדולה מכל שמחה שאדם יכול לשמח כשיש לו רוב כל. יותר מזה יש לשמוח בקיום המצוות. כי הזכות לעבוד את ד', להיות קרוב למלך מלכי המלכים, להיות מאיר באור השכינה, היא גדולה לעין ערוך מכל טוב אחר שיש בעולם.
כעת, אנו מבינים לאיזה שמחה התכוונו חכמים כשאמרו "משנכנס אדר מרבים בשמחה". לשמחה של אמונה ואהבת ד', כי בחודש הזה נעשו ניסים לישראל. זה חודש של מפגש עם יד ד' הטובה עלינו. ומתוך כך האמונה מתגברת ואהבת ד' מתעצמת והשמחה במצוות גדלה ועולה מעלה מעלה.

הזיכרון של הימים ההם, ימי מרדכי אסתר, מעורר אותנו להתבונן בניסים של ימינו. כאז כן עתה, הניסים נסתרים, נסים שבתוך הטבע. אף שכל מה שקרה בפורים היה לכאורה צרוף של מקרים טבעיים, לא היה נס גלוי. אך הצרוף הרצוף של המאורעות הראה גלוי לכל שהקב"ה גלגל את כל המאורעות והצרה נהפכה לישועה. וכן בימינו, מאז הקמת המדינה אנו נפגשים עם ניסים טבעיים. הבולט ביותר היה "מלחמת ששת הימים" שאז גם האפיקורסים המושבעים הודו שיד ד' מעורבת בניצחון הגדול. צרוף המקרים הרבים ביחד הראו שיש יד מכוונת. וכן בגוש קטיף, כ"כ הרבה פצמרי"ם ללא נפגעים בנפש. וכן העלייה מרוסיה ופתיחת החומות של כל הגוש הרוסי.
ר' ברוך ממזבוז, נכד הבעש"ט,אומר: "הקורא את המגילה למפרע לא יצא". אם הוא קורא את המגילה כספור שהיה פעם, לא יצא, כי בכל דור יש המן ומרדכי וצריך לקרוא את המגילה גם במבט של הימים האלה.